פסק-דין בתיק ע"ר 26661-10-12

1.         המערערים והמשיבים מתגוררים בשכנות. המערערים מחנים את מכוניותיהם במגרשם של המשיבים. לאחרונה ביקשו המשיבים למנוע מן המערערים להחנות את כלי רכבם במגרש. מכאן באה תביעת המערערים לבית משפט זה, ובה הם עותרים להכיר בזיקת הנאה שיש להם במגרש, או לחילופין ברשות בלתי הדירה שניתנה להם להשתמש בקרקע כמקום חניה. בד בבד עם תביעתם הם ביקשו ליתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים למנוע מהם להחנות את מכוניותיהם במגרש. בקשתם נדחתה בידי הרשם הנכבד, כיוון שהם לא הראו, ולו לכאורה, עילת תביעה, ומכיוון שמאזן הנוחות נוטה לחובתם. על החלטה זו מונח הערעור שלפניי.

2.         בראשית אסיר מן הדרך את טענת המשיבים, לפיה הוגש הערעור באיחור, כיוון שלטעמם יש למנות את הימים להגשת ערעור מיום שניתנה ההחלטה (13.9.2012). כפי שהראה ב"כ המערערים, ההחלטה הומצאה לו באמצעות פקס ביום 20.9.2012, משמע הערעור הוגש בעתו.

3.         מכשלה אחרת אסיר מן הדרך והיא נעוצה בטענת המערערים לפיה אחד המשיבים אינו בעל זכויות במגרש, ואילו השני הינו חוכר ולא בעלים של אחת הדירות בבית המשותף הבנוי על הקרקע. ועוד נטען, כי בעלת הקרקע, מדינת ישראל (באמצעות "עמידר"), לא הביעה התנגדות כי יינתן צו מניעה זמני. על כך נוספת הטענה, כי המשיבים אינם מייצגים את ועד הבית, ולכן אין הם רשאים להביע את התנגדותם להחניית כלי הרכב במגרש.

4.         ובכן עמדתה של עמידר (בכתב התשובה להמרצת הפתיחה) אינה כי אם הבעת עמדה נייטרליות בסכסוך השכנים, כמי שמבקשת לומר, כי תכבד כל החלטה של בית המשפט, כפי שימצא לנכון להחליט. בעמדתה אין משום רשות הניתנת למערערים להחנות את כלי הרכב שלהם. אין בה, ממילא, הודאה בזכות כלשהי שיש למערערים במגרש.

5.         אשר לטענה בדבר זכות העמידה של המשיבים. ובכן גם אם הקרקע הינה בבעלות המדינה, הרי שלפחות אחד מן המשיבים הינו רשום כחוכר, וככזה יש בידו זכות להתנגד להחניית כלי הרכב כאמור, במגרש חניה שהזכויות לגביו הינן משותפות לכלל הדיירים, לפי הרשום בלשכת רישום המקרקעין (הבית רשום כבית משותף). לשם הבעת ההתנגדות לתובענת המערערים ולבקשתם ליתן צו מניעה זמני אין כל צורך בהתנגדותה של נציגות הבית המשותף, ודי בהתנגדות שיביע אחד מבעלי הזכויות, משמע אחד המשיבים.

6.         אחר שהסרנו את המכשלות בדמותן של טענות מקדמיות אנו באים לעניין גופו, ותחילה לשאלת קיומה של עילת תביעה, על יסוד ראיות מהימנות לכאורה (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המערערים מבססים את זיקת ההנאה על הטענה, כי הינם עושים שימוש במגרש כמקום חניה מזה כארבעים שנה. הם טוענים לזיקת הנאה אישית, להבדיל מזיקת הנאה למקרקעיהם. את זכותם הם מבססים על שימוש שעשו משך למעלה מארבעים שנה בקרקע.

7.         ובכן תחילה יש לומר, כי רק המערער 3 יכול להיבנות מטענה בדבר שימוש בקרקע משך 40 שנה, שכן המערערים 1-2, בניו של המערער 3, הינם צעירים מכדי להשתמש בקרקע כבמקום חניה, בהיותם בשנות השלושים לחייהם. ממילא לא עומדת להם, גם לא לכאורה, זכות להכיר בזיקת הנאה לטובתם (שהיא כאמור אישית). הוא הדין ביחס לחברה, המערערת 4, שנוסדה אך לפני מספר שנים.

8.         אנו נותרים, אפוא, עם המערער 3, שטוען כי הינו עושה שימוש במקום משך כארבעים שנה. אלא שהוא לא הביא ולו בדל ראיה על מנת להוכיח את טענתו. הדבר המינימלי שניתן היה לצפות הימנו, מתן תצהיר שיאמר מפיו שלו, כי הינו משתמש במקום להחניית מכוניותיו משך 40 שנה, אלא שגם תצהיר שכזה לא ניתן. התצהיר היחיד שצורף לבקשה ניתן על ידי בנו, בן כ-35 היום, שאינו יכול להעיד על שימוש שעשה אביו משך 30 שנה במקום.

9.         ראיה אחרת, להוציא תצהיר בנו של המערער 3, לא הונחה לפני הרשם הנכבד. מכאן מתבקשת המסקנה, כי המערער 3 לא הוכיח, גם לא לכאורה, את זיקת ההנאה לה הוא טוען. מאותם טעמים יש לומר, כי המערערים לא הוכיחו ולו בבדל ראיה את טענתם בדבר רשות שניתנה להם להשתמש בקרקע, ודאי לא רשות בלתי הדירה. כל שיש לנו הוא שימוש שעשו המערערים בשנים האחרונות, כפי שאישרו המשיבים בתשובתם לבקשה, שלכל היותר ניתן לומר עליהם (על המשיבים) כי לא הביעו התנגדות לשימוש. ודאי אין לנו כאן, גם לא לכאורה, הרשאה שלהם לעשות שימוש בקרקע כמקום חניה.

10.        מן הדברים שהובאו עד כה מתבקשת מסקנה בדבר דחיית הבקשה ליתן צו מניעה זמני. למעלה מן הדרוש אציין, כי המערערים לא הוכיחו גם כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. אנו מדברים על החניית כלי רכב, וכפי שניתן להיווכח מן התמונות שהונחו לפני בית המשפט, יש בידיהם להחנות את מכוניותיהם ליד ביתם שלהם. מתן צו כאמור לא עשוי לפגוע בהם באורח ממשי, ודאי לא למעלה מהפגיעה במשיבים, שעתה מבקשים להרחיב את ביתם, והמשך החניית כלי הרכב של המערערים עשויה לחסום את גישתם של כלי רכב כבדים לבית המשיבים. אם כך לא זו בלבד שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המערערים, כי אם בידי המשיבים עלה להראות, כי מאזן זה נוטה דווקא לטובתם.

            מכל מקום, דברים אלה הנני מציין למעלה מן הדרוש, באשר, כאמור, המערערים לא הוכיחו את עילת תביעתם בראיות מהימנות לכאורה.

11.        סוף דבר, מכל הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור. המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 7,500 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום,  ט"ז חשון תשע"ג, 01 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: